למדתי רבות מאנשים - הקשרים, הטובים והרעים, שהיו לי בחיי לימדו אותי רבות על נפש האדם. בני, למשל, לימד אותי על נתינה כמו שאף אחד אחר לא הצליח לעשות. אבי לימד אותי על אהבה, על אבל ואובדן, ובדרך לא פורמאלית (אולי מבלי שידע זאת בכלל) לימד אותי רבות על המקצוע הטיפולי. לא חשוב מה תבחרי לעשות, היה אומר לי כשהייתי ילדה, אבל חשוב שתאהבי את זה. הוא היה רופא מיוחד במינו, ובאמת אהב את העבודה שלו אהבת נפש. אני זוכרת איך היה קם בשמחה כל בוקר, מגיע לבית החולים עוד לפני המנקה.
בחופש הגדול היינו, אחי ואני, הולכים לקייטנה של ילדי עובדים ב"אסף הרופא", פעמים רבות נהגתי להתחמק מהמדריך ולרוץ אל אבא שלי, למחלקה הפנימית. אבא שלי תמיד היה עסוק אבל אני הייתי עומדת בצד ומסתכלת. ראיתי איך היה מדבר עם החולים, תמיד בנעימות, תמיד בכבוד. ראיתי איך הוא מקשיב להם ולמדתי ממנו רבות על חשיבות ההקשבה. לפעמים אני חושבת שלמרות שאיני רופאה ואיני עוסקת בדיוק באותו תחום, דרך שאלת השאלות שלי מאוד דומה לשלו. אני זוכרת את חוש ההומור הנפלא שלו, ממנו למדתי איזה כוח מרפא יש להומור.

כמו שכבר כתבתי לא תמיד אנחנו בוחרים את הדברים הנקרים בחיינו, אולם אנחנו אלה שבוחרים איך לעבור אותם – אם, ומה ללמוד מאותן החוויות שהחיים מזמנים.
אני בוחרת שלא לשים מחיצה בין התפתחותי המקצועית והאישית – בסופו של דבר, כל הדברים שעברתי, והצורה בה עברתי אותם בנו אותי כאדם
ואחר כך כאדם שמסוגל לטפל.