עמדתי גם אני ליד אחת ממפלצות הברזל הכעורות, נאמר לי שעלי לספור את השקיות בדייקנות, וכל חמישים שקיות עלי לקחת ולסדר בקופסא. עבודה לא מסובכת.

היו שם עוד שני פועלים כמוני, נאמר לי ששניהם עובדים שם כבר כמה שנים. האחד בקושי השיב לברכת ה'בוקר טוב' שלי ורק בהה בי בעיניו הריקות. אלוהים, חשבתי לעצמי, לאיש הזה יש עיניים מתות. והשני דווקא היה נלהב, הוא סיפר לי על המכונה כשעיניו נוצצות, ממש כמו שקיות הניילון החדשות. תוך כדי הסבר הוא ליטף את המכונה משל היתה זו יצור חי. אתה אוהב את העבודה הזו? שאלתי בתמיהה. הוא סיפר לי בגאווה שכל יום הוא מגיע לכאן מוקדם מאוד, לפני כולם, ולפעמים, אם יש צורך, מגיע אפילו בימי ראשון, יום המנוחה, כדי להשלים את המיכסה. הוא היה נאמן למכונה.
חשבתי שיהיה קל, הרי זו עבודה לא מסובכת, כל מה שעלי לעשות הוא לספור שקיות – אוכל לחשוב מחשבות תוך כדי, לשמוע מוזיקה באוזניות, הרי זו עבודה שלא מחייבת שום כוחות נפש או שכל, בעצם אני חופשייה.
אחרי כמה שעות בעמידה ובהייה בשקיות הניילון המבריקות כבר לא ראיתי כלום, כבר לא חשבתי כלום, בעצם חשבתי רק מחשבה אחת – החוצה.
אחרי כמה ימים כבר הייתי מדוכאת לגמרי.
המפעל המכוער, העבודה המונוטונית בעמידה, שקיות הניילון המבריקות ומפלצות הברזל שפולטות אותן – שברו את רוחי. בכיתי בבוקר, בדרך לעבודה. בכיתי בדרך חזרה הביתה, בכיתי תוך כדי שינה. החלטתי לעזוב את העבודה ולמצוא עבודה אחרת, אחרי הכל לא הייתי עד כדי כך נואשת.

איך אפשר לעבוד בעבודה כזו? שאלתי את המטפל האישי שלי (שהיה גם מנהל האקדמיה להיפנוזה וידיד יקר), סיפרתי לו על שני האנשים שפגשתי שם. איך הם לא מתאבדים? תהיתי בקול רם, איך אפשר להמשיך ככה, יום אחר יום?
בין שאר הדברים שעלו בשיחה אני זוכרת שאמר לי – תזכרי את החוויה הזו, תזכרי אותה היטב היטב. בפעם הבאה כשיבוא אלייך מישהו שעובד בעבודה מונוטונית שכזו אני חושב שתביני דבר או שניים, אני חושב שתוכלי להבין אותו.